אני מרשה לעצמי לחרוג מסיפורי הפסקול ולדבר על המשחק והדיבוב דווקא בכובעי האחר- בימאית ושחקנית
בכתיבה מקובל לייצר כל דמות עם מאפייניה הייחודיים אם זה מילים ריגושיות שחוזרות על עצמן,
או מאפיינים ותכונות, ועוד.
גם כשאני מעבדת את הדמות- הדיבוב שלה, ומתייחסת לקול כעוד "סאונד" שדורש טיפול באיקוולייזר וכד', עדיין עומדת לנגד עיני שפת הסאונד שבה אשתמש כדי ליצור ייחודיות לדמות.
או לסצנה מסוימת.
זה יכול להגיע בשילוב הדהודים מסוימים, ובשילוב אפקטים ומוסיקה.
לדוגמא-יש לדמות קולות פנימיים של רגשות אשם, אנחנו שומעים אותם, ורואים את הדמות מקשיבה לקולות בכאב, כעס, או משהו אחר.
"למה עשית את זה"
"איך העזת? תראי מה קרה בגללך!"
"אני לא התכוונתי חשבתי שהיא תחזור והכל יהיה בסדר, זה היה בצחוק"
"צחוק רציני מדי"
בנוסף להדהוד הארוך, הקול ה"רחב" והצעקה, הייתי מוסיפה מעט דיסטורשן, זה קול מלוכלך, זה קול שלא צריך להיות, משהו בתת מודע מרגיש דחיה מהקול הזה.
דוגמא נוספת מכתב "חוץ דיאגטי"- הקראת מכתב מחוץ למסך-
ראיתי פעם משהו יפה-
לוויה של גבר שכתב מכתב פרידה לאחר שנפטר ממחלה, בתחילה שומעים את האח קורא את המכתב ואיכשהו מרחוק שומעים את הנפטר ורואים אותו כותב בשקיפות, הקולות שלהם מתחברים ואז רק ה"נפטר" מדבר ורואים אותו בתחנות חייו,.
למכתב יצרו שפה ויזואלית וקולית מגוונת וחזקה.
