והיא אמרה ועשתה וטפו טפו שמעתן עליה?
אויש זו מוסיקה? זה צורמה של דאנס בלי בלאנס,
וזה נו באמת? הגזמתתתת! בומים של הלב.
וואי וואי, היא עפה על עצמה מה אי אפשר לשמור קצת על שקט? בשו שו? ככה בלי שאפ'חד ישמע וידע?
שקץ וצווחה ברחובותינו! דיי תנו לישון חלאס שקט, סגרתי דלתות. דיסטורשיין או אוויר. זה מה שאני שומעת.
אוויר. כן זו בדיוק המילה הרבה אוויר הרבה רוח, חול- חול ואין מה לאכול.
טוב נו, ברצינות, לא לימדו אתכם שכביסה מלוכלכת שומרים עמוק עמוק בסל הכביסה?
כנראה, שבכל זאת צריך לשלוף לאט לאט ופשוט לנקות…
אז למה? באמת, למה הדבר הזה בכלל? למה אומנות? כסף זה הדבר, זו המילה האחרונה. כ-ס-ף! שמעתן?
בשביל מה כל הבלאגן הזה לא עדיף פשוט לשמור את כל זה בפנוכו ופשוט להישאר בריבוע? בתירוץ שזה מה שהעוילם אוהב? ועל זה הוא ישלם?
ככה זה היה, בלילה אחד, כשלא נרדמתי וחלמתי לחשוב על הכבשים, אלה שעוזרים להירדם, אבל הן הלכו לאיש אחר שלא נרדם, אז עם המחשבות שמחפשות עוד כבשה ועדר, החלטתי, שאני עוברת עם עצמי את התהליך הזה שנקרא כנות- אמת פנימית, אז ניסיתי לרצות כמה נשים כבודות ששמעו את המוסיקה הזו שה' ישמור ברמקול של הקניון או ברדיו של הנהג במוסיקה אהמ… וואטאבר-
אז הבנתי, חכמה בגויים, תאמין מה לעשות? יש מוסיקה טובה שאם ניקח אותה ונקדש אותה למה לא בעצם?
אם כמה זמרות שהלכו והשקיעו פיתוח קול ושרות מקצועי ומשום מה הן מקובלות על כל אותן "מנהלות כבודות" שכבודם במקומם מונח, אה, וכל המפיקות הצדיקות שמסתירות ומעבדות שירי גויים עם מילים רחמנא ליצלן לשירי להיטים שמושרים במוסדות ובכל פה צעיר שעדיין לא יבש החלב על שפתיו…
אז יש משהו אחד שברור לי: שיר, מנגינה, אומנות, במה וסרטים (רחמנא ליצלן- כבר תקפו אותי על זה שאני מפיקה את ה"אור קולי" המשוקץ והמתועב…) זה תהליך, והוא פנימי, בלי להיות מספיק כנים מול עצמינו א"א ליצור כלום.
אז זה ממש לא משנה מהו הלחן והקול וכבר רבים וטובים היטיבו לדבר בנידון מבחינה יהודית.
א ב ל האמת הפנימית שמשתקפת, לא משחק, לא חיקוי, זה אמת. שיר שמוגש באמת מבפנים זה הכל לפעמים בלי קישוטים, בלי צרימות עם קצת דיסטורשיין (מי קבע שזה לא טוב? דווקא יש לזה הרבה אמירה…) או אולי ללחוש. אבל להתכוון!!
כי אומנות, זה עמוק יותר מכל זה וכמעט כל האמצעים (אני מסתייגת מ… נו הבנתן נכון?) כשרים להביא את האומנות קדימה, לבמה.
וכל מנהלת תתחבר לאמת ולשדר-תדר הזה. כי היום הדור, מחפש דווקא את האמתי, החשוף, נטול היפיופים, והצטעצעויות. ככה, "סאונד מלוכלך", דוגרי, ב-פ-נ-י-ם (בקמץ) טבעי.
היי, אבל לנקות בעדינות רצויה את מה שצריך, ולבדוק בפינה נסתרת ש…כן בכל זאת, לא נגזים:)
בואו נודה לצערנו בנות רבות גם הצדיקות נחשפות לשירי.. עגבים, ומעדיפות לשמוע אותן, ואם התחליף האמיתי, והנכון יהיה שלנו, אז מה רע בזה?
ואת את השינוי הזה מישהו \י צריך\ה להתחיל, וזה רק המפיקות ובעלות האולפנים, והזמרות.
אם מנהלת מוכנה להוציא על העוה"ז – מסכי לדים, תפאורה מטורפת, ותלבושות, שמדגישות כמה החיצוניות היא החשוב, כמו הפסקול הנוראי הזה שמוציא כל נשמה מההצגה\המחזמר, וכל כך לא אומנותי, ותעשו לי טובה אנחנו הכנסנו את זה ולא המנהלות, הן אומרות "הן, הן" ואני מהעידן שלפני הפסקול וההצגות והמקהלות שלנו היו הרבה יותר שוות. וגם המסר נקלט 'באמיתי' (בעצם זה לא הנושא פעם אחרת נדבר על זה…)
אז אם על זה היא מוכנה להוציא ועל הקול היא מעדיפה לטמון ראש ולהגיד אויש זה כמו ב"אוטובוס" (רדיו ע"ע)
אז תפקידך גברת זמרת לספר לה או לרכזת או למאמנת או לשלושתם. במה מדובר, לפעמים לדבר ופשוט להסביר את הנתונים, עושה יותר מכל דבר אחר.
זה גם תהליך, ועבודה קשה שלאט לאט יגיע למקום האמתי של האמן. והאמת זה משתלם איני דומה למה שהייתי לפני 3 שנים כשעבדתי על האומנות, (משחק) ממקום עמוק יותר… הפכתי לכנה ואולי קצת פסיכית שמספרת על עצמה סודות, אבל טוב לי עם זה, בהחלט…
והעיקר למדתי אי שם בין הכבשים הנעלמים- כשאתה נטול מסכות, חשוף ככה כל מה שיש בפנים אתה מוציא, מרוקן, זה הכי תופס!!!
אז כל אחת צריכה לתת את מה שיש בה בלי טרנדים וקולות גבוהים ורודפים וואקליות שמעמעמת את הפלייבק המושקע…(דרכתי על יבלת?) טוב לא התכוונתי רק למוסיקה זה בכל תחום באומנות…
כי גם באס(ה) עמוק(ה) נוגע לפעמים… ומזיזה משהו בלב. לא?
נ.ב. כולם חושבים, ששחקן משחק תפקיד ועוטה על עצמו דמות. אבל למען האמת, העבודה שלו היא מול עצמו, איפה הדמות פוגשת אותו, איפה הדמות נכנסת אליו ואז הוא משחק את עצמו בתוספת סיפור הדמות-הסיפור שלו… ככה זה באומנות, ציור, מוסיקה, כתיבה וכד'. התהליך עובר על האמן ומשתקף ביצירה, כחלק ממנו…
(נכון שנ.ב. זה נזכרתי בסוף אבל לא היה לי איפה לתקוע את זה אז נשארתי במקום -בתת כותרת של נכתב בדיעבד…)
